תובנה מחרידה

בשעה הקרובה חברי הקבוצה דיסכסו בינהם על ענייני מיקום והשתמשו במפה. אני עדיין לא הבנתי איך זה פועל ולכן הייתי מנותק מהשיחה. בעיקרון, אם הבנתי נכון, התוכנית היא לעבור דרך מגדל שמירה לפני שנלך לעיר. הבנות נוהגות לעשות את דרכן בשבילים בנויים, בעוד אנחנו מעדיפים לפלס דרכנו בצמחייה על מנת לא להיראות. כמובן שלצורך התקדמות משותפת הבנות נאלצו להצטרף לדרך שלנו.
כאשר הגענו למגדל השמירה הן חיכו בצד ועלינו שבעה לשתק את השומרים, אני כרגיל רכוב על יורי.
פם וירון התחרו בינהם מי יהרוג יותר שומרים, כאשר לנוכח הבקשות החוזרות ונשנות שלי, הם דיברו על שיתוק ועיוור במקום על רצח.
הפשיטה הייתה מיידית ואלימה, לא היה לי צורך להשתתף, כל שעשיתי היה לקחת שומר גוסס שנפצע בקרב בגלל דרכיהם האלימות יתר על המידה של היבשים ולהביא אותו אל הבנות לטיפול. הרעיון הצליח והן אכן הוציאו אותו מכלל סכנה. בהמשך הגיעו אלינו פם, שגררה את השבוי שלה באופן שבהחלט סיכן את חייו, וטורי שנראה כי הוא מודאג ביותר בנוגע לחיי אדם, לראשונה הבחנתי בכל שבעצם איני לבד עוד במערכה, אולי עם טורי נוכל להביא לשינוי בקבוצה. הוא השתדל להביא בזהירות את השומר שתפס, והיה ממש חמוד.
בינתיים יורי הגיע אלינו בהודעה שכל השומרים נלכדו ועדיף להתאסף במגדל. עשינו את דרכינו חזרה, לקחתי מפם את השבוי שלה, נעזרנו ביורי בסחיבת הפצועים והצלחנו להגיע למגדל כאשר לאחר טיפול רפואי מסויים כל ששת השבויים היו בחיים.
הייתי מאוד מרוצה מעצמי, הרגשתי שגרמתי בקבוצה לשינוי אמיתי.

אבל דברים לא הסתיימו שם.
ירון התחיל לענות את השבויים עבור מידע וטאהר, יחד עם יורי, לקח את שני השומרים שכנראה היו בכירים יותר לחקירה בחדר אחר.
כאשר התחננתי שיורי יניח להם לנפשם, הוא אמר לי על אחד השומרים שהפציעות שלו לא יאפשרו לו לשרוד, שרה והגר אישרו את דבריו. לא ידעתי מה לעשות, בעיקר השגחתי שלא הורגים אף אחד לחינם.
המידע העיקרי שהוצאנו הוא שהשומרים מרוצים מהשלטון הנוכחי, ושהענקים טוענים שהם משחררים שבויים בגלל שהם תחת השפעתנו.
כאשר באתי אל טאהר גיליתי שאחד השבויים אצלו לא שרד, החזרנו את השני למגדל וגילינו שעוד שבוי נהרג בזמן הזה.
כל פעם שלא שומרים על החבורה , מישהו מת. כאשר הם הסבירו לי שאין להם אפשרות אלא להרוג את כולם, התחלתי לצאת מדעתי. הם הסבירו שהם יודעים עלינו יותר מדי מהשאלות שלנו, ושצריך לשמור על אפקט ההרתעה, הרגשתי שאני נותן זנב והם לוקחים את כל הדג. כמה שבאתי לקראתם, כמה שהשתדלתי למצוא עבורם פתרונות אלימים פחות, הם רק השתמשו בהם בתור צעד קדימה לקראת המהלומה הבאה. הרגשתי מנוצל, מחולל. הידיים שלי רעדו, הבנתי שהן מגואלות בדם. בתוך מגדל השמירה, לנוכח השומרים האומללים, הקאתי מזעזוע. במקום לקרב את החבורה לעמוקים, אני התייבשתי.
ההרגשה שדבר לא השתנה מאז שהגעתי צמררה אותי, השינוי היחיד הוא שעכשיו אני שותף להרג ולהרס. האם יש טעם לצאת נגדם? לשחרר את האסירים בכח? הניסיון הקודם שלי לצאת נגד דרכיהם האלימות הסתיים בתוהו. עלי להפרד מדרכם. ועד אז, עד שאני אחיה מחדש חיים של טוהר, עלי לצום. אני אמנע מאוכל ואפילו משתיה מעבר למינימום הכרחי לקיום, אייסר את עצמי פיזית עד שאגיע למקום טוב יותר רוחנית.

הילדות

היום היה יום מרגש במיוחד.
הוא התחיל מאוד דומה ליום שאחרי פעולת החילוץ הקודמת - הסברנו לבני המשפחות איך למצוא את השורדים האחרים, ונתנו המלצות לאלו שבחרו להמשיך בפעולות כנגד האימפריה.
החלק המעניין קרה כאשר נפרדנו מהניצולים וחזרנו לשטח.
ממקום לא ידוע, שמענו צלילים מוזרים, לא טבעיים.
הקולות הגיע ממקום שבו שהו שתי ילדות צעירות, כבנות עשר. כאשר גילינו שהן לא מהוות איום מיידי, כולנו שמחנו לפגוש פנים חדשות.
הבנות נרתעו מעט מהמראה המאיים של החבורה, אבל מיהרנו להרגיע אותן שאין להן ממה לחשוש.
מסתבר שלבנות הללו, הגר ושרה שמותיהן, לא היו מתת-ות כלל. קפצתי על ההזדמנות והתחלתי להסביר להן מהי הדרך להשיג מתת-ות. הסברתי להם מי הם העמוקים ומה רצונם, וסיפרתי להם כיצד ככל שהאדם נהיה רטוב יותר מבפנים הוא זוכה בהטבות שונות מהטבע. הראתי להם את היכולות שזכיתי בהן אני על ידי הזזת אבן, כאשר ירון החליט להראות להם שגם הוא מסוגל להזיז דברים מבלי להאמין בעמוקים. כולי תקווה שהן הצליחו לראות מבעד להדגמות ולהבין את המהות. את הצורך בלהיות אנשים טובים יותר. תקוותי למצוא עוד אנשים, מחוץ לגבולות המחיה של בני עמי, אשר מכירים את העמוקים הולכת ומתמעטת, כנראה שאנחנו אכן להקה יוצאת דופן במינה.
לשרה היה מקל שבעזרתו היא יצרה את הצלילים המשונים ששמענו, ניסיתי להבין את מטרתו אך ללא הצלחה. ככל הנראה לצלילים אין משמעות מאשר המשמעות המיידית שלהם, הם לא משמשים לתקשורת או להשגת רווח כלשהו פרט לצליל שהם גורמים. איני מצליח להבין איזה שימוש יש לכלי שכזה אלא אם ברצונך לדווח לאויב על מיקומך הנוכחי. נראה ששאר היבשים הבינו את התועלת שביצירת רצף הקולות, המכונה בפיהם - נגינת חליל, נדמה שהצלילים משמחים אותם מעט.
דבר חשוב ביותר הוא שלראשונה יכולנו ללמוד אודות האימפריה ממקור שאינו מעוניין בהשמדתנו.
הגר ושרה סיפרו לנו היכן נמצאת העיר הראשית של האימפריה, בה שוכן הוזיר ויועציו, איש לא רואה אותו. בעיר עצמה מסתובבים אנשים מגזעים שונים, וייתכן שרפיק, אשר מראהו דומה לבנות, יוכל להסתובב שם מבלי לעורר חשד.
ככל הנראה שליטי האימפריה כפו את שלטונם על שאר תושבי האימפריה, והתושבים מהגזעים השונים מקבלים את המרות באופן שונה. אם נגשש בעיר, נוכל אולי למצוא בני ברית מבפנים במאבק נגד האימפריה.
הצורך שלי להסביר לשרה והגר את עיקרי האמונה, הזכיר לי שפעולות האדם קודמות לאמונותיו, והחלטתי שעלי לפנות בדרך חדשה. עלי ללכת למרכז האימפריה ולגלות איך אפשר להביא לשינוי באמצעות מהלכים פוליטיים. רפיק אף הוא מעוניין במסע למרכז האימפריה, הן בגלל האפשרות שלו להגיע לשם מבלי להיות תחת סכנה גדולה והן בשביל לחדש את מלאי הצמחים שברשותו, לפי דברי הילדות בעיר יש שוק גדול ומפותח.
דבר משמח נוסף - שני חברים מהעבר שבו אלינו: תורי ופם.
טוב, בעצם לא הכרתי אף אחד מהם, אבל על פם שמעתי בימים שריגלנו אחרי היבשים, היא אחותו של ירון והיא הבחורה שהם הכו, היא עזבה לא הרבה לפני שטיפ ואני הצטרפנו אליהם. תורי גם שייך למשפחות. שמחתי לראות שפם עדיין אוהבת את חברי הקבוצה ולא נוטרת טינה.
מסתבר שהענקים שחררו אותם, כל אחד ממכלאה אחרת. הענקים עושים את חלקם בעסקה.
עוד סיבה להשאיר את הפעילות האלימה מאחורינו.

הפשיטה הגדולה (חלק ג'): התוצאות.

השבויים החלו בורחים מהמקום הבוער ברובו, משאירים בידנו לוודא שלא רודפים אחריהם ולסיים את הטיפול במקום.
לדעתי היו יכולים לפעול באופן מתחשב יותר ולעזור לנו, כך היינו יוצאים כולנו במהרה מכלל סכנה, אך אין לשפוט אדם בשעת מצוקתו.
אחרי שכולם יצאו מהמחנה, הנחנו את הפליטים איך לאתר את שאר המשפחות, וקבוצה של צעירים מתוכם נשארה איתנו בשביל להצטרף למאבק.
הקמנו עם הצעירים מחנה ללילה לפני שנחליט על אופן הפעולה הבא.
רפיק ואני בתור מעטים מהאנשים ששרדו את המאבק ללא פגע, התחלנו את המשמרת הראשונה.
שנינו חושבים שהקרב הנוכחי הביא אותני לקצה יכולתנו, ולא כדאי להסתכן בקרב נוסף, הגיע הזמן להפנות כוחות לפתרונות אחרים.
העלנו מספר פתרונות: לחפש שותפים למלחמתנו באימפריה (האימפריה בדרום, או האנשים מתחת לאדמה בצפון), לקיים משא ומתן אם האימפרייה או להצטרף למשפחות בהקמת גוף הגנתי לוחם. את ההחלטה נאלץ לקבל עם שאר החבורה.
במהלך המשמרת רפיק סיפר לי מעט על התרבות היבשה. אינני זוכר הרבה, אבל נקודה מעניינת שהוא העלה היא שבימי שלום, קבוצות המשלחת תמיד הכילו מנהיגה, מאחר שהנשים נבונות יותר, ורק הצרכים המיוחדים שנוצרו בשטח הביאו אותנו למצב של גברים בלבד. נראה שלא היה לו נח בסיטואציה.
בהמשך המשמרת רפיק התחיל בשיעורי טלפטיה. הדבר הראשון שיש לעשות הוא להכנס לריכוז עמוק. הוא הראה לי שיטות שונות לבצע מדיטציה.
מאחר וגם בשביל להזיז חפצים מרחוק עלי להיות מרוכז, חשבתי לנסות להשתמש בשיטות שלמדתי מרפיק, אך אני חושש שהן לא יעזרו לי מפני שבהזזת החפצים עלי להשאר מפוקס על החפץ שאני מזיז, והשיטות הללו מביאות לריפיון מחשבתי.
הייתי כה מרוכז בהעברת הזמן בנעימים עם רפיק, שכלל לא הבחנתי במתרחש, למזלי רפיק הבחין ברחש של ענק המתקרב אלינו.
נכנסתי לפאניקה! בניגוד גמור לכל עקרונותי ואמונותי צווחתי לעבר רפיק - תהרוג אותו, תהרוג אותו!
הענק סימן לנו לשמור על שקט, מה שעודד אותי להמשיך בצרחותי ולהעיר את חברינו לקבוצה.
אני לא זוכר הרבה מאותה התקפה, אך הענק ברח, ירון בעקבותיו ולאחר זמן מה טאהר הצטרף אליהם.
לפי מה שרפיק הבין על ידי שיחה אילמת עם הענק, הם רוצים בטובתנו. לי זו נשמעת מלכודת.
כשטאהר חזר הוא סיפר שיש עסקה עם הענקים, אנחנו לא נהרוג אותם והם יעזרו לנו.
אני לא התנגדתי, אני תמיד נגד הרג, אבל אני עדיין לא בעד הענקים!
איני חושב שהעמוקים יתמכו ביצורים אשר מסוגלים להעלים את המתת-ות בקלות שכזו, ובכל זאת, הופתעתי לגלות כמה מהר נטשתי את העקרונות לפיהם חונכתי.

הפשיטה הגדולה (חלק ב'): המתקפה

יצאנו לשטח הקרב. רפיק לבש על עצמו קופסא של לוחם אימפרייה והחזיק בי כשבוי. נתנו זמן לשלושת החברים האחרים להגיע לעמדות זינוק והתחלנו בפעולה. נראה היה שהכל מתקדם כצפוי. עיוורתי את השומרים בין אם חלקית ובין אם באופן מלא, חלקם הביעו התנגדות וכתוצאה נפצעו בידים שכיסו על עינהם, אך לא עוורו.
רפיק נתן את האות לפתוח בקרב וחשבנו שמאזן הכוחות לטובתנו.
לפתע, איבדתי את שליטתי על האבנים שהיו בדרך לעיניהם הנותרות של השומרים והן נפלו. ניסיתי לשלוח אבנים חדשות אך ללא הועיל, איבדתי את היכולת שלי לשלוט בחפצים מרחוק.
אימה נפלה עלי.
עליכם להבין שאינני מבורך במיוחד בקרב הרטובים. איני שייך לזריזים או לחזקים, במיוחד איני משתייך לחדי החשיבה. אני פועל פשוט, רודף צדק והולך בדרך העמוקים. בבית הייתי מלקט אוכל ודגים, ולא נוגע במטלות החשובות של החיים. כאשר הגענו אל היבשים, כוחותי החזקים לעומת שלהם זכו למעמד של כבוד. הם לא התיחסו אל עדינותי הפיסית, אל הצורך התמידי שלי במים ואל ההתנהלות המגושמת שלי כמגבלות משום שהם מעולם לא ראו יכולת להזיז עצמים כמו שלי. אם נלקח ממני המתת, איני טוב מהיבשים במאום, אני אפילו איני יכול להשתוות להם. חשתי חסר אונים ואומלל, חשבתי שאין באפשרותי לעשות דבר פרט לניסיון בריחה.
אדם גדול מימדים יצא מהשער, כפול ממני בגודל. הוא הלך לקראתנו בצעדים גדולים. לא יכלתי לעשות דבר, התחלתי לברוח לעבר הנחל עם רפיק.
רעש הקרב הסיח לרגע את דעתו של הענק. הבחנתי שכוחותי שבים אלי והעפתי זוג אבנים קטנות לעבר עיניו, הן עצרו סנטימטרים ספורים מפניו ונפלו ארצה. ללא כל ספק, הוא היה הגורם לחוסר היכולת שלי לתפקד.
חדשות טובות:
1. הכח לא אבד לי, הוא רק מושהה.
2. אני יותר נבון ממה שהערכתי - באמת יש להם כח בלתי צפוי שלא לקחנו בחשבון.
חדשות רעות: אנחנו עומדים למות...
בעוד אנו נסים על נפשנו, רפיק לא איבד את תושייתו. הוא השליך ביצת נזק לעבר המגדל עם השומרים והצליח למוטט אותו.
ברחנו לאורך חומת המחנה לעבר נקודות הפריצה שחברינו אמורים היו ליצור. במיקום המשוער של יורי החומה הייתה מלאה אש ועשן אך הייתה בלתי עבירה.
המשכנו לרוץ, הענק צועד בעקבותנו ללא מאמץ רב.
רפיק ניסה להטיל לעברו חצים שנתתי לו, אך הם לא השפיעו, ניסיתי לזרוק אבנים בדרך, אך ההשפעה היתה זהה.
אחרי שרפיק השליך לעברו רימון, הוא התרגז והתחיל לרוץ בעקבותינו.
הגענו למקום שבו פרץ ירון, יצרנו קשר עין, והוא ניסה ללא הצלחה רבה להפטר מהענק שהלך אחרינו.
רפיק ניצל את הסחת הדעת שעורר ירון בשביל לחלץ ענף חלול משערות ראשו, לטחוב לתוכו אבקה כלשהי ולהעיף אותה לעבר הענק שנרדם.
הייתי מאושר.
בהנחה שנשרוד את ההתקלות הזו, אני חייב לרפיק את חיי.

סיכום ביניים ומחשבות:
במפגשים הבאים שלנו עם מחנות, נדאג להשתמש בכוחות השבויים לעזרתנו. זהו כח עזר רב ובלתי מנוצל שלדעתי לא נוכל להתגבר על מחנות נוספים בלעדיו.
עכשיו שאנחנו יודעים שהאימפריה יכולה לבטל את השליטה שלי בחפצים מרחוק, לא נותרה לחבורה סיבה משמעותית להחזיק בי. דרכינו שונות והתרומה שלי ללא שליטה מרחוק אינה משמעותית. בעצם איני יכול לתרום בדבר, גם אני לא ארצה לסכן את חיי במאבק חסר סיכוי שכזה.
הנחתי באופן מוטעה שרפיק הוא לוחם. זו הייתה החלטה לא מוצלחת מצד החברים להשאיר את רפיק לשמור עלי כאשר הוא אינו יכול להגן עלי בשום אופן.
לפחות זה מה שחשבתי... מסתבר שהוא הצליח לעשות הרבה מאוד ללא יכולות לחימה כלשהן. אכן יש לו כישורים נפלאים לנצל את מעט היכולות שברשותו והייתי רוצה להשאר לפחות על מנת ללמוד תכונה זאת ממנו.
רפיק וודאי חיי חיים שלמים עם מתת-ות לא משמעותיים, וללא נתונים פיזיים מיוחדים. הוא הצליח לא רק להשלים עם מגבלותיו, אלא אף להתעלות עליהם בתושיה ותבונה.
לנו, הרטובים, יש הרבה מה ללמוד ממנו. בייחוד עם האימפריה מסוגלת לבטל מתת-ות נוספים.
מחשבה איומה מתרוצצת בראשי, אולי סיפור העמוקים אינו הסתיים כלל כפי שחשבנו. אולי שרצי העמוקים, המתנגדים הגדולים של העמוקים שנכלאו בקרח, הצליחו להשתחרר? רק יצורים נלוזים ואיומים כמו שרצי העמוקים יכולים למצוא דרך לבטל מתת-ות שהוענקו בידי העמוקים!
הייתכן שהם מצאו נשק אכזרי שכזה? שאנחנו נמצאים במאבק גדול הרבה יותר? שאנחנו והאימפריה חיילים של הכוחות המניעים את העולם?
עוד משהו שחשוב לברר עם שפריץ. במקרה כזה לא רק שיהיה עלי להשאר עם החבורה, יהיה על הרטובים להצטרף למאבק.

אם תהיה לי ההזדמנות, אבקש מהחברים לספר לי על התגליות שלהם. עלינו לשתף פעולה באופן מלא. אני סיפרתי להם על הציפורים על הכוח שלי ועל כל הידוע לי, והם הסתירו ממני תליונים מסוכנים ואבקות מרדימות. החלוקה נראית לא הוגנת.
למרות המשתמע אין בי כעס על רפיק, אני בטוח שזה נעשה באופן לא מכוון. אחרי האירועים האחרונים אני רואה את רפיק באור חדש וכולי תקווה שאתן לו את הכבוד לו הוא ראוי.

הפשיטה הגדולה (חלק א'): התכנית

למחרת הגעתי אל שאר החבורה, הם היו באמצע ביצוע תכנוני ההתקפה (פרט לטאהר שישן).
הפעם בעקבות החלום שלי, ידעתי מה היה עלי לעשות והייתי נחוש ביותר. לראשונה השתתפתי בתכנון באופן פעיל ביותר.
התחלתי בלוודא את ההשערה שלי: ללוחמי האימפריה אין מתת-ות. גם החברים הבחינו בכך. אז העלתי בפניהם את הבעייתיות שבהבחנה הזו: האימפריה מנהלת את כל האנשים שלה, ואת כל האנשים שאינם שלה שהם הרבה יותר חזקים. הם הצליחו לגבור על משפחות החברים אשר להן יש מתת-ות, ולהחזיק בהן בכח זמן רב. הגעתי למסקנה שיש להם כח שאיננו מודעים לו ולכן עלינו לנקוט ברוב זהירות. לא נראה שהם היו שותפים למסקנתי, בעיקר מאחר וכבר פגשנו ניצולים שלא טרחו להזכיר בפנינו אמצעי לחימה נוספים מסוג זה.
אחר כך העלתי פתרונות אלטרנטיביים ללחימה.
התחלתי בהצעה למשא ומתן - להגיע לראש האימפרייה ולהסביר לו שאנו מעוניינים בחיים זה לצד זה כאשר כל צד יכול להרוויח דברים מהשני. החברים לא התנגדו לרעיון, אך אמרו שיש להגיע מעמדת כח אחרי שהאימפריה תראה שיש לה אינטרס לקיים איתנו מגעים.
ההצעה השנייה היתה להקים גוף מתנגד, להצטרף לכח שמקימים הניצולים בכדי להוות גוף בעל כח התנגדות משמעותי לאימפריה. החברים קיבלו גם את הרעיון הזה, אך שוב אמרו שיש לדחות אותו לאחר שנשחרר ניצולים נוספים.
הרעיון השלישי שהעלתי, היה לחפש את הגוף "מהדרום" שמפחיד את האימפריה. אולי האוייב המשותף יהפוך אותנו לשותפים. טאהר אמר שמי שמהווה איום על האימפריה, על אחת כמה וכמה מהווה איום עלינו, ויותר סביר שיחסל אותנו מאשר יצרף כוחות.
ניסיתי להסביר להם שעבודת חילוץ הקרובים הולכת ונעשת קשה. קודם כל בגלל שהאימפריה מכניסה את השבויים שלה ומפזרת אותם בקבוצות קטנות בתוכה, כך שבכל היתקלות נהיה עמוק יותר בשטח האימפריה במקום מאוכל בנתיניה, ביותר שומרים ובפחות מקרובי החברים. שנית, האימפריה תבחין במעשי החילוץ שלנו ותפעל בהתאם. פעולות החילוץ הופכות לפעולות לא מעשיות, הן יסכנו את חיינו ולא יביאו תועלת. טאהר בתגובה הסביר שלא מדובר בסתם אנשים שצריך להציל, אלא בבני משפחתו, ולכן שיקולי סכנה לא מאוד משמעותיים עבורו.
הצעה האחרונה שהצעתי למזעור הנזק היתה כזו: בתצפיות על המחנה האחרון, הבחנו בקבוצה של קרובי החברים, קרוב למחצית השבויים במחנה, אשר יצאה לשטח הפתוח עם כח שמירה לא כבד במיוחד. ביכולתנו היה לשחרר אותם ולברוח בסיכון נמוך יחסית. ההתנגדות למעשה כזה הייתה חריפה בגלל הסיכון של הרג החצי השני של השבויים כענישה.

אחרי שפסלתי את כל אופציות הפעולה שוחרות השלום, ידעתי שהגיע הזמן לשתף אותם בתובנות החדשות שלי.
התחלתי בלהסביר להם שהעמוקים נותנים מתת-ות רק למי שיש לו את הפוטנציאל לנצל אותם בשביל לעשות טוב בעולם (גם אם קורה שהכח מנוצל לרעה, היה פוטניצאל לחיוב). בגלל זה אנחנו כן יכולים להרוג דגים, וחיות פשוטות, אבל לא יכולים להרוג את השחפים, בעלי מתת הדיבור מרחוק, או אנשים. הנושא של אנשים הוא מעט יותר מורכב, מאחר ואנחנו עדיין חלק מאותו סוג ויש בעיה מוסרית להרוג אותם. אולי ביום מן הימים גם הם יזכו למתת-ות?
בעצם, הסיבה שאסור להרוג אנשים, היא בכדי לתת להם את ההזדמנות להעביר את עצמם להיות חלק מן העולם, להמשיך לחיות סביבנו לעד. מעבר זה נעשה באמצעות רבייה, ובאמצעות השפעה על העולם ומעשים טובים.
כאן באה לידי ביטוי התפנית באורח החשיבה שלי.
לשם מה אתם רוצים להרוג את לוחמי האימפריה? שאלתי אותם.
בכדי שלא יהרגו אותנו כשאנחנו משחררים את הקרובים שלנו, השיב ירון.
אם כך, יש דרכים אחרות לוודא שהם לא יפריעו לנו, אמרתי אני.
טאהר, שהינו חד מחשבה, הבין את הכיוון שעליו חתרתי ואמר: כמו לקטוע להם גפיים.
אכן, הסכמתי. והסברתי שאדם נכה עדיין יכול לעשות הרבה טוב בעולם, עדיין יש לו הזדמנות לחזור בו מדרכיו ולחפש את הרטיבות הפנימית.
יורי חשב שאדם נכה רק יאבק בנו ביתר שנאה.
אמרתי שהדבר ייתכן, אבל הוא לא יוכל להלחם ביעילות, ונכות גם תגביר את אפקט האימה שהחברים רוצים ליצור. למרות ההתנגדות של יורי, מרבית החבורה קיבלה את רוח הדברים. אפילו רפיק, אשר חששתי שיביע התנגדות לאלימות, הבין את נחיצותה.
הבהרתי שקטיעת גפיים היא עסק מסורבל, ועדיף להמם את האויב. החברים התנגדו בטענה שאויב מהומם ישוב להלחם במלוא הכח, והתפשרנו בסוף על הוצעת עיניים בעזרת אבנים חדות קטנות שטאהר הכין. באבנים אני אחראי להשתמש בעזרת יכולות השליטה מרחוק שלי. עלי לעוור את רוב הלוחמים, כאשר אני משאיר אחדים בעלי עין יחידה, למטרת מתן טיפול רפואי עבור שאר הלוחמים.
בזמן שאני אעסוק בעקירת העיניים של הלוחמים בשער המחנה, רפיק יעמוד בקרבתי וישמור עלי מהלוחמים. טאהר, יורי וירון יפרצו את חומות המחנה בשלוש נקודות שונות וינהלו קרבות משם, עד אשר ישוחררו המשפחות.
רפיק אחראי לסמן לכולם (יש לו יכולות להשמיע קולות מיוחדים) מתי הסתיים תהליך העיוור, בכדי שהם יתקפו.
הצעתי שנכין תוכנית חילופית למקרה שפעולת העיווּר לא תפעל כמתוכנן (בגלל אותו כח לא ידוע שציינתי קודם לכן) אך הגענו למסקנה שבמקרה של שיבוש בתוכניות נאלץ לעשות את הטוב ביותר בשביל להסתדר, ואין לנו את הזמן והמשאבים לתוכנית חילופית.
פרט אחרון ואולי מעט שולי אודות חלק התכנונים - רפיק סיפר לי שהיבשים מסוגלים ללמד זה את זה מתת-ות ושלא עם כל המתת-ות הם נולדו. זה עשוי להסביר כיצד לאדם אחד ישנם מספר מתת-ות. ביקשתי ממנו שילמד אותי לתקשר מרחוק על מנת שאוכל ליצור קשר עם שפריץ במקום להיות תלוי בו, ורפיק הסכים לנסות.

זמן להרהורים

עד היום הספקתי לראות הרבה וללמוד הרבה דברים חדשים.
דברים מרתקים, אבל לרוב לא מאוד נעימים.
מאז שיצאנו לדרך, בעצם לא היה לי רגע שקט לעצמי. זמן לעכל את הדברים שחוויתי.
כל הזמן עברנו מפעילות לפעילות, כל הזמן יחד או ישנים, ובזמנים המעטים האחרים, הייתי עם טיפ.
אתמול היה הערב החופשי הראשון שלי, זמן לעשות חשבון נפש.
עשיתי מדיטציה וחשבתי על מה שעבר עלינו.
על משמעות טוב ורע, על רצון העמוקים.
נזכרתי בשיעורים שלמדנו כשהיינו קטנים:
גל, ילדה שובבה, שאלה למה זה שהעמוקים בראו אותנו נותן להם מרות עלינו, על סמך מה אנחנו מניחים שההחלטות שלהם יותר טובות משלנו.
ולראיה היא הביאה את - שרצי העמוקים, כדוגמה לאנשים יותר חזקים מאיתנו שיכולים לברוא אנשים כמותנו ובכל זאת הם אלימים וגרועים מאיתנו.
המורה זרזיף, הסביר שאין להשוות בין האמהות, יוצרות היקום, לבין שרצי העמוקים. השרצים לא יכלו ליצור בני אדם, אלא רק יצורים חסרי רטיבות, חסרי מוסר וחסרי מתת-ות.
האמהות, מכילות בתוכן את מהות היקום ובכלל זה את מהות - טוב ורע, ולכן רצונם הוא הטוב המוחלט.
אני חשבתי שזרזיף לא נבון במיוחד, ושהתשובות שלו לא באמת עונות על השאלה של גל. אבל באותו זמן ידעתי שהרצון של האמהות הוא הטוב המוחלט. לא ידעתי להסביר למה, לפחות לא הסבר הגיוני יותר משל זרזיף, אבל זה היה ברור כמים. ידעתי מכל הסיפורים שסיפרו לנו על הדברים שהאמהות והעמוקים כולם עשו, ותמיד היה ברור לי שהם עושים טוב, תמיד היה ברור שגם כאשר קרו דברים רעים (כמו השרצים) הכוונה ההתחלתית הייתה טובה.
אני שונא את המשפט הזה, אבל הוא נכון: "כמו שלא ניתן להסביר אהבה, לא ניתן להסביר את מה שהגיע ממנה".
אני שונא אותו, כי מורים טיפשים השתמשו בו כל פעם שהם לא ידעו להסביר משהו. אני אוהב אותו, בגלל שהוא מזכיר לנו שהיקום נברא באהבה, שהמניעים של העמוקים מגיעים מאהבה, ושהטעויות שלהם, גם הן מקורם באהבה. אמץ ללבך את האהבה, קבל אותה בלב שלם וכל השאר ינבע משם.
מה שמזכיר לי עוד משפט שאני שונא: "כאשר האהבה היא המורה שלך - המכשולים הם חייך".
ובחזרה לנושא, המרות של העמוקים לא צריכה להגיע מכך שהם יצרו אותנו. אם הם אומרים לנו לא להרוג, אנחנו צריכים לעשות זאת בגלל שאנחנו מרגישים שזה נכון, בגלל שבמקום כלשהו בגוף שלנו צרוב לנו שזה רע להרוג. עמוק בתוכו של כל אדם נמצא החלק הרטוב שרק צריך לתת לו למלא אותנו.
מעניין שדווקא אותי שלחו ללמד זרים על העמוקים. דווקא אני שמאמין שהרטיבות מגיעה מבפנים צריך להביא אותה מבחוץ.
הרעיון הכללי של חוקים ושל מצוות הוא לתת הוראות לאנשים שאינם רטובים מספיק. בעולם אידאלי (מצב שאפילו הקהילה הקטנה שלנו עוד רחוקה ממנו ימים רבים) הם לא יהיו נחוצים, כל איש הישר בעיניו יעשה ויראו כי טוב.
אבל בסופו של דבר, למרות הגישה שלי לחיים, הרגשתי שאני זקוק להנחייה.
ידעתי שאני נמצא במצב חדש ואעמוד מול דילמות שמעולם לא נתקלתי בשכמותן, שאאלץ לעשות דברים שמעולם לא עשיתי, לשנות את תפיסתי או לנסות לברוח חזרה לחיי הקודמים. לחיות בידיעה שעולם שלם נמצא מעבר לפניה, לחיות חיים של זיוף עד שהעולם החיצון ישבור את מעטה האמונות שלנו.
ולכן התפללתי בפני העמוקים להורייה, להצגת המשך הדרך.
בקשותי נענו.
הלילה חלמתי על אלימות והרס וכאב. החלום לא היה עוצמתי כמו החלום הקודם שהעמוקים שלחו לי. ולפתע, בין כל הזוועות, הופיע לרגע קל הבית, החיים הישנים. ואז ידעתי, ההרגשה הנעימה הזו עברה ולא תשוב עוד, דברים השתנו. בבוקר כבר היה לי ברור מה עלי לעשות.

הניצולים

רפיק גילה היום משמעות לסימנים בדף שהחברים מצאו.
באמצעות הסימנים האלו החברים משערים שהם יוכלו למצוא מגדלים עם אויבים ומקומות שבהם מחזיקים את משפחותיהם. הם גם הצליחו להבין שהאימפריה ככל הנראה גדולה יותר מדי בשביל להיות נתונה תחת שלטון של בודדים ובשביל שהם יוכלו לתפקד לאורך זמן בצפיפות שנוצרת אצליהם.
הם ניסו לעזור לי להבין איך הם יודעים איפה הם ואיפה כל דבר לפי הדף הזה, אבל ללא הצלחה מרובה.
אחד מקרובי המשפחה שלהם, מוטי שמו, ניסה לשוחח עם הגמדים. הוא גם היבש שהיינו איתו בקשר לפני פעולת החילוץ. הוא מבוגר מאוד, ונראה שבינו ובין החברים יש חיכוכים רבים עוד מלפני שהצטרפתי אליהם. בסופו של דבר המטרה המשותפת מאחדת את כולנו.
מתוך כעשרים קרובי משפחה שניצלו הרוב הלכו למצוא מסתור עד לאיחוד עם ניצולים אחרים, וחמישה הקימו קבוצה נוספת שתלחם בשומרי האימפריה.
[אנסה לנסח באופן מדויק את פרטי חברי הקבוצה ולהביאם כאן בהזדמנות]
קבענו לשמור על קשר בעזרת הציפורים, אני מקווה שזה יפעל באופן תקין.
השומר שהצלתי את חייו הפך להיות אסיר שלנו. אחת מהחמישיה החדשה תקעה בו סכין, או עשתה אשליה, אני לא הצלחתי להבין - אחרי הפעולה הוא נראה חי ומבוהל.
אני נהייתי יותר עירני, לא רציתי שהם יהרגו את האדם היחיד שהצלתי.
החברים שאלו אותו המון שאלות, איימו עליו וקרעו לו את הרצועות שהחזיקו לו את הקופסא. מסתבר שהקופסא הכרחית לשמור על חייו, היא שומרת על איברים פנימיים של היצורים הללו ואחרי שקטעו לו את הרצועות הוא שיתף פעולה.
הוא סיפר על חיים בקבוצות גדולות, כמו בעבר, ואמר שזו דרך חיים טובה יותר מאשר אופן החיים הברברי שלנו.
הוא ציין אויב של האימפריה מהדרום בתור הסיבה להתפשטות האימפריה.
בסוף שחררנו אותו, בהנחיית טאהר, למרות שיורי וירון נראו להוטים להרוג אותו.
בהמשך שפריץ יצר איתי קשר. הוא הזכיר לי שראש השבט והחכמים נמצאים עכשיו בתקופת השתיקה, כך שלא אוכל להתייעץ עמם או לקבל מהם תשובות.
הוא גם מרגיש שאני מתרחק מהבית (באופן מילולי) ונראה שיצירת קשר הופכת למטלה קשה יותר. רפיק אמר לי אחר כך, שאם אני מרגיש שאני לא רוצה לעזוב את הבית והמשפחה, זו החלטה ברורה והם יבינו אותי. שפריץ מנסה לשלוח אלינו עוד רטוב, זה יקל עלי בהרבה, ארגיש פחות לבד. אם זה לא יצליח והקשר ינותק, אצטרך לחשוב על האופציה לנטוש ברצינות...
סיפרתי לשפריץ על האדם שהצלתי, ונראה שבכלל לא הפריע לו שנאלצתי להשתמש באלימות כלפיו, הוא העריך את המצווה שקיימתי. הבנתי שהוא צודק, עברו לי רגשות האשם. אם אתקל באירועים דומים בעתיד, הרי שנזקים פיסיים עדיפים בכל מצב על פני מוות, עלינו לאפשר לכל אדם להעביר את נפשו לעולם.
סיפרתי לשפריץ על משפחות החברים. הוא נראה נלהב שקיימים עוד רטובים בינהם, אך נעלצתי להטות את השיחה לנושאים חשובים יותר - סיפרתי לו שמשפחות החברים נלקחו מאדמותיהם בידי צבא שככל הנראה לא היתה לו סיבה אמיתית לנהוג בהם כך, וביקשתי ממנו שלא ייתן למקרה לשוב אצלנו, שיחפשו שומרים (לפי הקופסאות שלגופם) ושיחזקו את ההגנות.
אני מקווה שהוא ייקח את דברי ברצינות הדרושה.
עכשיו אנחנו צריכים להחליט על אופן הפעולה בנקודת השבי הבאה שנתקלנו בה.
אני חושש שחלק מהחברים מעוניינים בהרג עצמו, ולא רק בשחרור משפחותיהם.
יש לוודא מה הם מחפשים ולמצוא דרכים חיוביות יותר לספק את זה.
למשל, במקום החדש יש הרבה בעלי חיים, אולי הם ירגישו יותר טוב להרוג אותם במקום?
הגענו למסקנה שנבדוק את המקום באור היום מאחר ולא ניתן לאסוף מספיק נתונים כרגע.
אמרתי שאני הולך לחפש מים עמוקים, ובמקום זה הלכתי להתאמן קצת בפעולה עם כלי נשק, בעיקר אבנים אבל גם נשקים נוספים.
אני רוצה להיות מסוגל להשתמש בהם במקרה הצורך, ואני רוצה להיות מסוגל להציל אנשים בכל אמצעי.
לא סיפרתי להם שאני הולך להתאמן על נשק, כי לא רציתי לבלבל אותם עם מסרים כפולים, שלא ינסו להסית גם אותי לרצח.

מחשבה שעברה בי - נדמה לי שלשומרים ולגמדים אין מתתות. האם הם רחוקים יותר מהעמוקים, נחותים יותר מוסרית? אם כן, צריך אף יותר להזהר, אולי אפילו הריגה תתקבל כמוצדקת במקרים מסויימים...