למחרת הגעתי אל שאר החבורה, הם היו באמצע ביצוע תכנוני ההתקפה (פרט לטאהר שישן).
הפעם בעקבות החלום שלי, ידעתי מה היה עלי לעשות והייתי נחוש ביותר. לראשונה השתתפתי בתכנון באופן פעיל ביותר.
התחלתי בלוודא את ההשערה שלי: ללוחמי האימפריה אין מתת-ות. גם החברים הבחינו בכך. אז העלתי בפניהם את הבעייתיות שבהבחנה הזו: האימפריה מנהלת את כל האנשים שלה, ואת כל האנשים שאינם שלה שהם הרבה יותר חזקים. הם הצליחו לגבור על משפחות החברים אשר להן יש מתת-ות, ולהחזיק בהן בכח זמן רב. הגעתי למסקנה שיש להם כח שאיננו מודעים לו ולכן עלינו לנקוט ברוב זהירות. לא נראה שהם היו שותפים למסקנתי, בעיקר מאחר וכבר פגשנו ניצולים שלא טרחו להזכיר בפנינו אמצעי לחימה נוספים מסוג זה.
אחר כך העלתי פתרונות אלטרנטיביים ללחימה.
התחלתי בהצעה למשא ומתן - להגיע לראש האימפרייה ולהסביר לו שאנו מעוניינים בחיים זה לצד זה כאשר כל צד יכול להרוויח דברים מהשני. החברים לא התנגדו לרעיון, אך אמרו שיש להגיע מעמדת כח אחרי שהאימפריה תראה שיש לה אינטרס לקיים איתנו מגעים.
ההצעה השנייה היתה להקים גוף מתנגד, להצטרף לכח שמקימים הניצולים בכדי להוות גוף בעל כח התנגדות משמעותי לאימפריה. החברים קיבלו גם את הרעיון הזה, אך שוב אמרו שיש לדחות אותו לאחר שנשחרר ניצולים נוספים.
הרעיון השלישי שהעלתי, היה לחפש את הגוף "מהדרום" שמפחיד את האימפריה. אולי האוייב המשותף יהפוך אותנו לשותפים. טאהר אמר שמי שמהווה איום על האימפריה, על אחת כמה וכמה מהווה איום עלינו, ויותר סביר שיחסל אותנו מאשר יצרף כוחות.
ניסיתי להסביר להם שעבודת חילוץ הקרובים הולכת ונעשת קשה. קודם כל בגלל שהאימפריה מכניסה את השבויים שלה ומפזרת אותם בקבוצות קטנות בתוכה, כך שבכל היתקלות נהיה עמוק יותר בשטח האימפריה במקום מאוכל בנתיניה, ביותר שומרים ובפחות מקרובי החברים. שנית, האימפריה תבחין במעשי החילוץ שלנו ותפעל בהתאם. פעולות החילוץ הופכות לפעולות לא מעשיות, הן יסכנו את חיינו ולא יביאו תועלת. טאהר בתגובה הסביר שלא מדובר בסתם אנשים שצריך להציל, אלא בבני משפחתו, ולכן שיקולי סכנה לא מאוד משמעותיים עבורו.
הצעה האחרונה שהצעתי למזעור הנזק היתה כזו: בתצפיות על המחנה האחרון, הבחנו בקבוצה של קרובי החברים, קרוב למחצית השבויים במחנה, אשר יצאה לשטח הפתוח עם כח שמירה לא כבד במיוחד. ביכולתנו היה לשחרר אותם ולברוח בסיכון נמוך יחסית. ההתנגדות למעשה כזה הייתה חריפה בגלל הסיכון של הרג החצי השני של השבויים כענישה.
אחרי שפסלתי את כל אופציות הפעולה שוחרות השלום, ידעתי שהגיע הזמן לשתף אותם בתובנות החדשות שלי.
התחלתי בלהסביר להם שהעמוקים נותנים מתת-ות רק למי שיש לו את הפוטנציאל לנצל אותם בשביל לעשות טוב בעולם (גם אם קורה שהכח מנוצל לרעה, היה פוטניצאל לחיוב). בגלל זה אנחנו כן יכולים להרוג דגים, וחיות פשוטות, אבל לא יכולים להרוג את השחפים, בעלי מתת הדיבור מרחוק, או אנשים. הנושא של אנשים הוא מעט יותר מורכב, מאחר ואנחנו עדיין חלק מאותו סוג ויש בעיה מוסרית להרוג אותם. אולי ביום מן הימים גם הם יזכו למתת-ות?
בעצם, הסיבה שאסור להרוג אנשים, היא בכדי לתת להם את ההזדמנות להעביר את עצמם להיות חלק מן העולם, להמשיך לחיות סביבנו לעד. מעבר זה נעשה באמצעות רבייה, ובאמצעות השפעה על העולם ומעשים טובים.
כאן באה לידי ביטוי התפנית באורח החשיבה שלי.
לשם מה אתם רוצים להרוג את לוחמי האימפריה? שאלתי אותם.
בכדי שלא יהרגו אותנו כשאנחנו משחררים את הקרובים שלנו, השיב ירון.
אם כך, יש דרכים אחרות לוודא שהם לא יפריעו לנו, אמרתי אני.
טאהר, שהינו חד מחשבה, הבין את הכיוון שעליו חתרתי ואמר: כמו לקטוע להם גפיים.
אכן, הסכמתי. והסברתי שאדם נכה עדיין יכול לעשות הרבה טוב בעולם, עדיין יש לו הזדמנות לחזור בו מדרכיו ולחפש את הרטיבות הפנימית.
יורי חשב שאדם נכה רק יאבק בנו ביתר שנאה.
אמרתי שהדבר ייתכן, אבל הוא לא יוכל להלחם ביעילות, ונכות גם תגביר את אפקט האימה שהחברים רוצים ליצור. למרות ההתנגדות של יורי, מרבית החבורה קיבלה את רוח הדברים. אפילו רפיק, אשר חששתי שיביע התנגדות לאלימות, הבין את נחיצותה.
הבהרתי שקטיעת גפיים היא עסק מסורבל, ועדיף להמם את האויב. החברים התנגדו בטענה שאויב מהומם ישוב להלחם במלוא הכח, והתפשרנו בסוף על הוצעת עיניים בעזרת אבנים חדות קטנות שטאהר הכין. באבנים אני אחראי להשתמש בעזרת יכולות השליטה מרחוק שלי. עלי לעוור את רוב הלוחמים, כאשר אני משאיר אחדים בעלי עין יחידה, למטרת מתן טיפול רפואי עבור שאר הלוחמים.
בזמן שאני אעסוק בעקירת העיניים של הלוחמים בשער המחנה, רפיק יעמוד בקרבתי וישמור עלי מהלוחמים. טאהר, יורי וירון יפרצו את חומות המחנה בשלוש נקודות שונות וינהלו קרבות משם, עד אשר ישוחררו המשפחות.
רפיק אחראי לסמן לכולם (יש לו יכולות להשמיע קולות מיוחדים) מתי הסתיים תהליך העיוור, בכדי שהם יתקפו.
הצעתי שנכין תוכנית חילופית למקרה שפעולת העיווּר לא תפעל כמתוכנן (בגלל אותו כח לא ידוע שציינתי קודם לכן) אך הגענו למסקנה שבמקרה של שיבוש בתוכניות נאלץ לעשות את הטוב ביותר בשביל להסתדר, ואין לנו את הזמן והמשאבים לתוכנית חילופית.
פרט אחרון ואולי מעט שולי אודות חלק התכנונים - רפיק סיפר לי שהיבשים מסוגלים ללמד זה את זה מתת-ות ושלא עם כל המתת-ות הם נולדו. זה עשוי להסביר כיצד לאדם אחד ישנם מספר מתת-ות. ביקשתי ממנו שילמד אותי לתקשר מרחוק על מנת שאוכל ליצור קשר עם שפריץ במקום להיות תלוי בו, ורפיק הסכים לנסות.
הפעם בעקבות החלום שלי, ידעתי מה היה עלי לעשות והייתי נחוש ביותר. לראשונה השתתפתי בתכנון באופן פעיל ביותר.
התחלתי בלוודא את ההשערה שלי: ללוחמי האימפריה אין מתת-ות. גם החברים הבחינו בכך. אז העלתי בפניהם את הבעייתיות שבהבחנה הזו: האימפריה מנהלת את כל האנשים שלה, ואת כל האנשים שאינם שלה שהם הרבה יותר חזקים. הם הצליחו לגבור על משפחות החברים אשר להן יש מתת-ות, ולהחזיק בהן בכח זמן רב. הגעתי למסקנה שיש להם כח שאיננו מודעים לו ולכן עלינו לנקוט ברוב זהירות. לא נראה שהם היו שותפים למסקנתי, בעיקר מאחר וכבר פגשנו ניצולים שלא טרחו להזכיר בפנינו אמצעי לחימה נוספים מסוג זה.
אחר כך העלתי פתרונות אלטרנטיביים ללחימה.
התחלתי בהצעה למשא ומתן - להגיע לראש האימפרייה ולהסביר לו שאנו מעוניינים בחיים זה לצד זה כאשר כל צד יכול להרוויח דברים מהשני. החברים לא התנגדו לרעיון, אך אמרו שיש להגיע מעמדת כח אחרי שהאימפריה תראה שיש לה אינטרס לקיים איתנו מגעים.
ההצעה השנייה היתה להקים גוף מתנגד, להצטרף לכח שמקימים הניצולים בכדי להוות גוף בעל כח התנגדות משמעותי לאימפריה. החברים קיבלו גם את הרעיון הזה, אך שוב אמרו שיש לדחות אותו לאחר שנשחרר ניצולים נוספים.
הרעיון השלישי שהעלתי, היה לחפש את הגוף "מהדרום" שמפחיד את האימפריה. אולי האוייב המשותף יהפוך אותנו לשותפים. טאהר אמר שמי שמהווה איום על האימפריה, על אחת כמה וכמה מהווה איום עלינו, ויותר סביר שיחסל אותנו מאשר יצרף כוחות.
ניסיתי להסביר להם שעבודת חילוץ הקרובים הולכת ונעשת קשה. קודם כל בגלל שהאימפריה מכניסה את השבויים שלה ומפזרת אותם בקבוצות קטנות בתוכה, כך שבכל היתקלות נהיה עמוק יותר בשטח האימפריה במקום מאוכל בנתיניה, ביותר שומרים ובפחות מקרובי החברים. שנית, האימפריה תבחין במעשי החילוץ שלנו ותפעל בהתאם. פעולות החילוץ הופכות לפעולות לא מעשיות, הן יסכנו את חיינו ולא יביאו תועלת. טאהר בתגובה הסביר שלא מדובר בסתם אנשים שצריך להציל, אלא בבני משפחתו, ולכן שיקולי סכנה לא מאוד משמעותיים עבורו.
הצעה האחרונה שהצעתי למזעור הנזק היתה כזו: בתצפיות על המחנה האחרון, הבחנו בקבוצה של קרובי החברים, קרוב למחצית השבויים במחנה, אשר יצאה לשטח הפתוח עם כח שמירה לא כבד במיוחד. ביכולתנו היה לשחרר אותם ולברוח בסיכון נמוך יחסית. ההתנגדות למעשה כזה הייתה חריפה בגלל הסיכון של הרג החצי השני של השבויים כענישה.
אחרי שפסלתי את כל אופציות הפעולה שוחרות השלום, ידעתי שהגיע הזמן לשתף אותם בתובנות החדשות שלי.
התחלתי בלהסביר להם שהעמוקים נותנים מתת-ות רק למי שיש לו את הפוטנציאל לנצל אותם בשביל לעשות טוב בעולם (גם אם קורה שהכח מנוצל לרעה, היה פוטניצאל לחיוב). בגלל זה אנחנו כן יכולים להרוג דגים, וחיות פשוטות, אבל לא יכולים להרוג את השחפים, בעלי מתת הדיבור מרחוק, או אנשים. הנושא של אנשים הוא מעט יותר מורכב, מאחר ואנחנו עדיין חלק מאותו סוג ויש בעיה מוסרית להרוג אותם. אולי ביום מן הימים גם הם יזכו למתת-ות?
בעצם, הסיבה שאסור להרוג אנשים, היא בכדי לתת להם את ההזדמנות להעביר את עצמם להיות חלק מן העולם, להמשיך לחיות סביבנו לעד. מעבר זה נעשה באמצעות רבייה, ובאמצעות השפעה על העולם ומעשים טובים.
כאן באה לידי ביטוי התפנית באורח החשיבה שלי.
לשם מה אתם רוצים להרוג את לוחמי האימפריה? שאלתי אותם.
בכדי שלא יהרגו אותנו כשאנחנו משחררים את הקרובים שלנו, השיב ירון.
אם כך, יש דרכים אחרות לוודא שהם לא יפריעו לנו, אמרתי אני.
טאהר, שהינו חד מחשבה, הבין את הכיוון שעליו חתרתי ואמר: כמו לקטוע להם גפיים.
אכן, הסכמתי. והסברתי שאדם נכה עדיין יכול לעשות הרבה טוב בעולם, עדיין יש לו הזדמנות לחזור בו מדרכיו ולחפש את הרטיבות הפנימית.
יורי חשב שאדם נכה רק יאבק בנו ביתר שנאה.
אמרתי שהדבר ייתכן, אבל הוא לא יוכל להלחם ביעילות, ונכות גם תגביר את אפקט האימה שהחברים רוצים ליצור. למרות ההתנגדות של יורי, מרבית החבורה קיבלה את רוח הדברים. אפילו רפיק, אשר חששתי שיביע התנגדות לאלימות, הבין את נחיצותה.
הבהרתי שקטיעת גפיים היא עסק מסורבל, ועדיף להמם את האויב. החברים התנגדו בטענה שאויב מהומם ישוב להלחם במלוא הכח, והתפשרנו בסוף על הוצעת עיניים בעזרת אבנים חדות קטנות שטאהר הכין. באבנים אני אחראי להשתמש בעזרת יכולות השליטה מרחוק שלי. עלי לעוור את רוב הלוחמים, כאשר אני משאיר אחדים בעלי עין יחידה, למטרת מתן טיפול רפואי עבור שאר הלוחמים.
בזמן שאני אעסוק בעקירת העיניים של הלוחמים בשער המחנה, רפיק יעמוד בקרבתי וישמור עלי מהלוחמים. טאהר, יורי וירון יפרצו את חומות המחנה בשלוש נקודות שונות וינהלו קרבות משם, עד אשר ישוחררו המשפחות.
רפיק אחראי לסמן לכולם (יש לו יכולות להשמיע קולות מיוחדים) מתי הסתיים תהליך העיוור, בכדי שהם יתקפו.
הצעתי שנכין תוכנית חילופית למקרה שפעולת העיווּר לא תפעל כמתוכנן (בגלל אותו כח לא ידוע שציינתי קודם לכן) אך הגענו למסקנה שבמקרה של שיבוש בתוכניות נאלץ לעשות את הטוב ביותר בשביל להסתדר, ואין לנו את הזמן והמשאבים לתוכנית חילופית.
פרט אחרון ואולי מעט שולי אודות חלק התכנונים - רפיק סיפר לי שהיבשים מסוגלים ללמד זה את זה מתת-ות ושלא עם כל המתת-ות הם נולדו. זה עשוי להסביר כיצד לאדם אחד ישנם מספר מתת-ות. ביקשתי ממנו שילמד אותי לתקשר מרחוק על מנת שאוכל ליצור קשר עם שפריץ במקום להיות תלוי בו, ורפיק הסכים לנסות.
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה