עד היום הספקתי לראות הרבה וללמוד הרבה דברים חדשים.
דברים מרתקים, אבל לרוב לא מאוד נעימים.
מאז שיצאנו לדרך, בעצם לא היה לי רגע שקט לעצמי. זמן לעכל את הדברים שחוויתי.
כל הזמן עברנו מפעילות לפעילות, כל הזמן יחד או ישנים, ובזמנים המעטים האחרים, הייתי עם טיפ.
אתמול היה הערב החופשי הראשון שלי, זמן לעשות חשבון נפש.
עשיתי מדיטציה וחשבתי על מה שעבר עלינו.
על משמעות טוב ורע, על רצון העמוקים.
נזכרתי בשיעורים שלמדנו כשהיינו קטנים:
גל, ילדה שובבה, שאלה למה זה שהעמוקים בראו אותנו נותן להם מרות עלינו, על סמך מה אנחנו מניחים שההחלטות שלהם יותר טובות משלנו.
ולראיה היא הביאה את - שרצי העמוקים, כדוגמה לאנשים יותר חזקים מאיתנו שיכולים לברוא אנשים כמותנו ובכל זאת הם אלימים וגרועים מאיתנו.
המורה זרזיף, הסביר שאין להשוות בין האמהות, יוצרות היקום, לבין שרצי העמוקים. השרצים לא יכלו ליצור בני אדם, אלא רק יצורים חסרי רטיבות, חסרי מוסר וחסרי מתת-ות.
האמהות, מכילות בתוכן את מהות היקום ובכלל זה את מהות - טוב ורע, ולכן רצונם הוא הטוב המוחלט.
אני חשבתי שזרזיף לא נבון במיוחד, ושהתשובות שלו לא באמת עונות על השאלה של גל. אבל באותו זמן ידעתי שהרצון של האמהות הוא הטוב המוחלט. לא ידעתי להסביר למה, לפחות לא הסבר הגיוני יותר משל זרזיף, אבל זה היה ברור כמים. ידעתי מכל הסיפורים שסיפרו לנו על הדברים שהאמהות והעמוקים כולם עשו, ותמיד היה ברור לי שהם עושים טוב, תמיד היה ברור שגם כאשר קרו דברים רעים (כמו השרצים) הכוונה ההתחלתית הייתה טובה.
אני שונא את המשפט הזה, אבל הוא נכון: "כמו שלא ניתן להסביר אהבה, לא ניתן להסביר את מה שהגיע ממנה".
אני שונא אותו, כי מורים טיפשים השתמשו בו כל פעם שהם לא ידעו להסביר משהו. אני אוהב אותו, בגלל שהוא מזכיר לנו שהיקום נברא באהבה, שהמניעים של העמוקים מגיעים מאהבה, ושהטעויות שלהם, גם הן מקורם באהבה. אמץ ללבך את האהבה, קבל אותה בלב שלם וכל השאר ינבע משם.
מה שמזכיר לי עוד משפט שאני שונא: "כאשר האהבה היא המורה שלך - המכשולים הם חייך".
ובחזרה לנושא, המרות של העמוקים לא צריכה להגיע מכך שהם יצרו אותנו. אם הם אומרים לנו לא להרוג, אנחנו צריכים לעשות זאת בגלל שאנחנו מרגישים שזה נכון, בגלל שבמקום כלשהו בגוף שלנו צרוב לנו שזה רע להרוג. עמוק בתוכו של כל אדם נמצא החלק הרטוב שרק צריך לתת לו למלא אותנו.
מעניין שדווקא אותי שלחו ללמד זרים על העמוקים. דווקא אני שמאמין שהרטיבות מגיעה מבפנים צריך להביא אותה מבחוץ.
הרעיון הכללי של חוקים ושל מצוות הוא לתת הוראות לאנשים שאינם רטובים מספיק. בעולם אידאלי (מצב שאפילו הקהילה הקטנה שלנו עוד רחוקה ממנו ימים רבים) הם לא יהיו נחוצים, כל איש הישר בעיניו יעשה ויראו כי טוב.
אבל בסופו של דבר, למרות הגישה שלי לחיים, הרגשתי שאני זקוק להנחייה.
ידעתי שאני נמצא במצב חדש ואעמוד מול דילמות שמעולם לא נתקלתי בשכמותן, שאאלץ לעשות דברים שמעולם לא עשיתי, לשנות את תפיסתי או לנסות לברוח חזרה לחיי הקודמים. לחיות בידיעה שעולם שלם נמצא מעבר לפניה, לחיות חיים של זיוף עד שהעולם החיצון ישבור את מעטה האמונות שלנו.
ולכן התפללתי בפני העמוקים להורייה, להצגת המשך הדרך.
בקשותי נענו.
הלילה חלמתי על אלימות והרס וכאב. החלום לא היה עוצמתי כמו החלום הקודם שהעמוקים שלחו לי. ולפתע, בין כל הזוועות, הופיע לרגע קל הבית, החיים הישנים. ואז ידעתי, ההרגשה הנעימה הזו עברה ולא תשוב עוד, דברים השתנו. בבוקר כבר היה לי ברור מה עלי לעשות.
דברים מרתקים, אבל לרוב לא מאוד נעימים.
מאז שיצאנו לדרך, בעצם לא היה לי רגע שקט לעצמי. זמן לעכל את הדברים שחוויתי.
כל הזמן עברנו מפעילות לפעילות, כל הזמן יחד או ישנים, ובזמנים המעטים האחרים, הייתי עם טיפ.
אתמול היה הערב החופשי הראשון שלי, זמן לעשות חשבון נפש.
עשיתי מדיטציה וחשבתי על מה שעבר עלינו.
על משמעות טוב ורע, על רצון העמוקים.
נזכרתי בשיעורים שלמדנו כשהיינו קטנים:
גל, ילדה שובבה, שאלה למה זה שהעמוקים בראו אותנו נותן להם מרות עלינו, על סמך מה אנחנו מניחים שההחלטות שלהם יותר טובות משלנו.
ולראיה היא הביאה את - שרצי העמוקים, כדוגמה לאנשים יותר חזקים מאיתנו שיכולים לברוא אנשים כמותנו ובכל זאת הם אלימים וגרועים מאיתנו.
המורה זרזיף, הסביר שאין להשוות בין האמהות, יוצרות היקום, לבין שרצי העמוקים. השרצים לא יכלו ליצור בני אדם, אלא רק יצורים חסרי רטיבות, חסרי מוסר וחסרי מתת-ות.
האמהות, מכילות בתוכן את מהות היקום ובכלל זה את מהות - טוב ורע, ולכן רצונם הוא הטוב המוחלט.
אני חשבתי שזרזיף לא נבון במיוחד, ושהתשובות שלו לא באמת עונות על השאלה של גל. אבל באותו זמן ידעתי שהרצון של האמהות הוא הטוב המוחלט. לא ידעתי להסביר למה, לפחות לא הסבר הגיוני יותר משל זרזיף, אבל זה היה ברור כמים. ידעתי מכל הסיפורים שסיפרו לנו על הדברים שהאמהות והעמוקים כולם עשו, ותמיד היה ברור לי שהם עושים טוב, תמיד היה ברור שגם כאשר קרו דברים רעים (כמו השרצים) הכוונה ההתחלתית הייתה טובה.
אני שונא את המשפט הזה, אבל הוא נכון: "כמו שלא ניתן להסביר אהבה, לא ניתן להסביר את מה שהגיע ממנה".
אני שונא אותו, כי מורים טיפשים השתמשו בו כל פעם שהם לא ידעו להסביר משהו. אני אוהב אותו, בגלל שהוא מזכיר לנו שהיקום נברא באהבה, שהמניעים של העמוקים מגיעים מאהבה, ושהטעויות שלהם, גם הן מקורם באהבה. אמץ ללבך את האהבה, קבל אותה בלב שלם וכל השאר ינבע משם.
מה שמזכיר לי עוד משפט שאני שונא: "כאשר האהבה היא המורה שלך - המכשולים הם חייך".
ובחזרה לנושא, המרות של העמוקים לא צריכה להגיע מכך שהם יצרו אותנו. אם הם אומרים לנו לא להרוג, אנחנו צריכים לעשות זאת בגלל שאנחנו מרגישים שזה נכון, בגלל שבמקום כלשהו בגוף שלנו צרוב לנו שזה רע להרוג. עמוק בתוכו של כל אדם נמצא החלק הרטוב שרק צריך לתת לו למלא אותנו.
מעניין שדווקא אותי שלחו ללמד זרים על העמוקים. דווקא אני שמאמין שהרטיבות מגיעה מבפנים צריך להביא אותה מבחוץ.
הרעיון הכללי של חוקים ושל מצוות הוא לתת הוראות לאנשים שאינם רטובים מספיק. בעולם אידאלי (מצב שאפילו הקהילה הקטנה שלנו עוד רחוקה ממנו ימים רבים) הם לא יהיו נחוצים, כל איש הישר בעיניו יעשה ויראו כי טוב.
אבל בסופו של דבר, למרות הגישה שלי לחיים, הרגשתי שאני זקוק להנחייה.
ידעתי שאני נמצא במצב חדש ואעמוד מול דילמות שמעולם לא נתקלתי בשכמותן, שאאלץ לעשות דברים שמעולם לא עשיתי, לשנות את תפיסתי או לנסות לברוח חזרה לחיי הקודמים. לחיות בידיעה שעולם שלם נמצא מעבר לפניה, לחיות חיים של זיוף עד שהעולם החיצון ישבור את מעטה האמונות שלנו.
ולכן התפללתי בפני העמוקים להורייה, להצגת המשך הדרך.
בקשותי נענו.
הלילה חלמתי על אלימות והרס וכאב. החלום לא היה עוצמתי כמו החלום הקודם שהעמוקים שלחו לי. ולפתע, בין כל הזוועות, הופיע לרגע קל הבית, החיים הישנים. ואז ידעתי, ההרגשה הנעימה הזו עברה ולא תשוב עוד, דברים השתנו. בבוקר כבר היה לי ברור מה עלי לעשות.
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה