תובנה מחרידה

בשעה הקרובה חברי הקבוצה דיסכסו בינהם על ענייני מיקום והשתמשו במפה. אני עדיין לא הבנתי איך זה פועל ולכן הייתי מנותק מהשיחה. בעיקרון, אם הבנתי נכון, התוכנית היא לעבור דרך מגדל שמירה לפני שנלך לעיר. הבנות נוהגות לעשות את דרכן בשבילים בנויים, בעוד אנחנו מעדיפים לפלס דרכנו בצמחייה על מנת לא להיראות. כמובן שלצורך התקדמות משותפת הבנות נאלצו להצטרף לדרך שלנו.
כאשר הגענו למגדל השמירה הן חיכו בצד ועלינו שבעה לשתק את השומרים, אני כרגיל רכוב על יורי.
פם וירון התחרו בינהם מי יהרוג יותר שומרים, כאשר לנוכח הבקשות החוזרות ונשנות שלי, הם דיברו על שיתוק ועיוור במקום על רצח.
הפשיטה הייתה מיידית ואלימה, לא היה לי צורך להשתתף, כל שעשיתי היה לקחת שומר גוסס שנפצע בקרב בגלל דרכיהם האלימות יתר על המידה של היבשים ולהביא אותו אל הבנות לטיפול. הרעיון הצליח והן אכן הוציאו אותו מכלל סכנה. בהמשך הגיעו אלינו פם, שגררה את השבוי שלה באופן שבהחלט סיכן את חייו, וטורי שנראה כי הוא מודאג ביותר בנוגע לחיי אדם, לראשונה הבחנתי בכל שבעצם איני לבד עוד במערכה, אולי עם טורי נוכל להביא לשינוי בקבוצה. הוא השתדל להביא בזהירות את השומר שתפס, והיה ממש חמוד.
בינתיים יורי הגיע אלינו בהודעה שכל השומרים נלכדו ועדיף להתאסף במגדל. עשינו את דרכינו חזרה, לקחתי מפם את השבוי שלה, נעזרנו ביורי בסחיבת הפצועים והצלחנו להגיע למגדל כאשר לאחר טיפול רפואי מסויים כל ששת השבויים היו בחיים.
הייתי מאוד מרוצה מעצמי, הרגשתי שגרמתי בקבוצה לשינוי אמיתי.

אבל דברים לא הסתיימו שם.
ירון התחיל לענות את השבויים עבור מידע וטאהר, יחד עם יורי, לקח את שני השומרים שכנראה היו בכירים יותר לחקירה בחדר אחר.
כאשר התחננתי שיורי יניח להם לנפשם, הוא אמר לי על אחד השומרים שהפציעות שלו לא יאפשרו לו לשרוד, שרה והגר אישרו את דבריו. לא ידעתי מה לעשות, בעיקר השגחתי שלא הורגים אף אחד לחינם.
המידע העיקרי שהוצאנו הוא שהשומרים מרוצים מהשלטון הנוכחי, ושהענקים טוענים שהם משחררים שבויים בגלל שהם תחת השפעתנו.
כאשר באתי אל טאהר גיליתי שאחד השבויים אצלו לא שרד, החזרנו את השני למגדל וגילינו שעוד שבוי נהרג בזמן הזה.
כל פעם שלא שומרים על החבורה , מישהו מת. כאשר הם הסבירו לי שאין להם אפשרות אלא להרוג את כולם, התחלתי לצאת מדעתי. הם הסבירו שהם יודעים עלינו יותר מדי מהשאלות שלנו, ושצריך לשמור על אפקט ההרתעה, הרגשתי שאני נותן זנב והם לוקחים את כל הדג. כמה שבאתי לקראתם, כמה שהשתדלתי למצוא עבורם פתרונות אלימים פחות, הם רק השתמשו בהם בתור צעד קדימה לקראת המהלומה הבאה. הרגשתי מנוצל, מחולל. הידיים שלי רעדו, הבנתי שהן מגואלות בדם. בתוך מגדל השמירה, לנוכח השומרים האומללים, הקאתי מזעזוע. במקום לקרב את החבורה לעמוקים, אני התייבשתי.
ההרגשה שדבר לא השתנה מאז שהגעתי צמררה אותי, השינוי היחיד הוא שעכשיו אני שותף להרג ולהרס. האם יש טעם לצאת נגדם? לשחרר את האסירים בכח? הניסיון הקודם שלי לצאת נגד דרכיהם האלימות הסתיים בתוהו. עלי להפרד מדרכם. ועד אז, עד שאני אחיה מחדש חיים של טוהר, עלי לצום. אני אמנע מאוכל ואפילו משתיה מעבר למינימום הכרחי לקיום, אייסר את עצמי פיזית עד שאגיע למקום טוב יותר רוחנית.