יוצאים לקרב!

אחרי שהחלטתי להשאר עם היבשים ולעזור להם לבחור את הבחירות הנכונות בזמנים קשים, וכמו כן בתקווה לעזור להחזיר את משפחותיהם, התחלנו לדון באסטרטגיות שונות.
הם כל הזמן פנו עלי בשאלות אסטרטגיות בגלל הנחישות שהבעתי לא להשתמש באלימות, אבל אינני אסטרטג.
אני מודע למגבלות שלי, איני פיקח במיוחד, אני רק מקווה שזה לא ימנע מהם לעשות את הבחירות הנכונות.
לצורכי חירום התחלתי להתאמן על אצטרובלים כאילו היו ביצי נזק, פירקתי אותם באוויר ולמדתי את המגבלות שלי.
הרגשתי בעל כח רב, בחוץ עם כל הביצים הדמיוניות שריחפו סביבי.
אני מבין את הכמיהה לפתור בעיות בכח, את הרצון לנקום, אבל יש לזכור שהחיים באים במקום הראשון.
ירון רצה שאעיף אותו באוויר בשביל לתצפת, חשבתי שאוכל לעשות זאת בקלות אך לצערי גיליתי שהיכולת להרים חפצים כבדים מצטמצמת באופן מוחלט מחוץ למיים.
זה לא מאוד משנה, כי הציפורים חזרו אלינו, אז נוכל להעזר בהן.
כן, גיליתי להם את סוד הציפורים, למרות החשש שהם שוב יגלו צד אפל וימנעו ממני את האפשרות לקרוא לעזרה.
אם אני רוצה באמת לעזור להם, עלי לבטוח בהם.
אם לא נאמין בטוב לבם הבסיסי של האנשים, לא נוכל להתקדם הרבה.
שפריץ יצר איתי קשר, הוא הבהיר שהאפשרות לחזור למיים עומדת ברשותי ונראה שזו הייתה המלצה, אולי אף יותר, אך הייתי נחוש שברצוני להמשיך כל עוד אין הוראה אחרת. העלתי בפניו שאלות של איך עלי לנהוג במצבים מסוכנים שונים והאם אלימות היא פתרון אפשרי למקרה של צורך בהגנה עצמית, הוא ענה שהוא יברר אצל ראש הלהקה. באותו הרגע עבר בי שבריר של מחשבה על כך שלראש הלהקה אין בעצם גישה ישירה לעמוקים וההחלטה שלו בנושא עשוייה להיות טובה כמו שלי.
מיהרתי להדחיק את המחשבות אך שפריץ קלט משהו, הוא כנראה הרגיש את הפיתוי הרב שקיים בסגנון החיים החדש שאני לומד מפני שהוא שב והזכיר לי את מחויבותי לעמוקים.
אחרי השיחה עם שפריץ ארזנו ציוד. כל אחד לקח הרבה ביצי נזק, אני לקחתי כמובן הרבה מים, אבל דאגתי לקחת איתי גם חיצי זריקה. הייתי יכול להתנגד לכך שנקח ביצים, או לסרב לקחת בעצמי, לכל הפחות יכולתי לא ליזום לקחת את החצים הללו. אף על פי שאינני מתכנן להשתמש בהם ללא אישור וללא צורך, עצם לקיחתם הבהירה לי שקיים בי צד אפל שאני מדחיק, צד שעלי להלחם בו ואשר רואה אלימות כדבר מושך ומפתה. לא תמיד הפתרון שנראה קל הוא הנכון ואני מקווה שאהיה חזק מספיק לשחות בנחל הנכון.
יצאנו לדרך בעקבות הסימנים שהשאירו הלוחמים שפגעו בלהקה היבשה, במהלך הדרך העקבות הלכו והתפצלו, והיבשים בחרו את המסלול במטרה להציל את המירב ממשפחתם, כאשר הטתי מעט את הדרך לטובת לינה במאגר מים.בגלל שתנועתי על פני היבשה איטית ומסורבלת, יורי לקח אותי עליו, מה שמרגיש מעט מביך בשבילו, אבל בסופו של דבר יש לזכור שהוא בכל זאת רק יבש.
טאהר וירון עזבו אותנו לאחר הלינה בשטח והלכו בעקבות סימני חיים מעטים שראינו, בזמן שיורי, רפיק ואני המשכנו במסלול העקבות.
טאהר החל לשלוח לי תמונות של דברים שהם ראו, הוא רצה שאמצא דרכי פעולה. זה מוזר שהוא בחר לפנות אלי ולא אל חבריו היבשים. לפי תפיסתי עליהם לתכנן את פעולותיהם ותפקידי רק לוודא שהם שומרים על מוסר, אך נראה שהם מתנגדים לגישתי מפני שהיא פוסלת דרכי פעולה מבלי להציע אלטרנטיבות.
לא ראיתי איך נוכל לעזור לו, אז ניסינו להתגנב לאזור ולהחליט שם.
ניסינו לתקשר מעט וללא הצלחה מרובה באמצעות הציפורים. יורי הפריז ברצונו להשתמש בהן, הסברתי לו שעלינו לשמור את היכולת לתקשר עם ציפורים בסוד ושאסור לנו לסכן את שלומן לחינם.
לפני שהספקתי להבין מה קורה, יורי יצא לעבר אדם נמלט, וממקום מרוחק ממנו נשמע פיצוץ.
בין האנשים שהיו במקום לא נותר איש חי, ביננו לא נפגע איש באופן חמור. אני ורפיק לא הבנו מה התרחש, וההסברים של האחרים הגיעו בבלאגן. לא הבנתי אם זו הייתה תקלה או התקפה, אשמתם או אשמתנו, מי התחיל ומה גרם לכל הנזק. ספירה זריזה הבהירה לי שלא השתמשנו בביצי נזק, וזה לפחות מנחם במידת מה, אך התחושה הכללית היא שלא פעלנו במירב הזהירות. להבא אאלץ להפגין מעורבות רבה יותר אם ברצוני להביא לשינוי, או לחילופין לפרוש מהקבוצה.